גאווה כחול־לבן מפיברגלס: סיפורה המופלא של הסוסיתא

אם יש רכב אחד שמקפל בתוכו את כל התמימות, החוצפה והיצירתיות של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הרי שזו ה«סוסיתא». המכונית הלאומית שלנו לא הייתה המהירה בעולם, גם לא הבטיחותית או המפוארת ביותר, אבל היא הייתה כולה שלנו – פרי יצירה מקומית שהפכה לאגדה ולסמל סטטוס (או היעדרו) בנוף הארץ־ישראלי.

כפי שניתן לראות בתמונה, הרכב מתאפיין בעיצוב פשוט, פונקציונלי וקופסתי. הגרסה המופיעה כאן היא הגרסה המסחרית הסגורה («סטיישן» או טנדר סגור), בצביעה דו־גונית קלאסית, ששימשה בזמנו אלפי טכנאים, סוחרים ואנשי מקצוע ברחבי הארץ.

החזון: תעשיית רכב במזרח התיכון

סיפורה של הסוסיתא מתחיל בסוף שנות ה־50 בחיפה, בחברת «אוטוקרס» (Autocars) בראשות יצחק שובינסקי. הרעיון היה יומרני: לייצר רכב ישראלי שיתאים לצרכים המקומיים, ייצור מקומות עבודה ויצמצם את התלות בייבוא. שובינסקי חבר לחברת «רליאנט» (Reliant) הבריטית, שהתמחתה בייצור רכבים בעלי מרכב פיברגלס. השם «סוסיתא» נבחר במסגרת תחרות פומבית שהציעה פרס של 500 לירות לזוכה, על שם הר סוסיתא שמעל הכנרת.

למה דווקא פיברגלס? (ומיתוס הגמל)

הבחירה בפיברגלס (סיבי זכוכית) למרכב המכונית לא נבעה מחדשנות אווירודינמית, אלא מאילוצים כלכליים. ייצור מכוניות מפח דרש מכבשי ענק יקרים שחברת אוטוקרס לא יכלה להרשות לעצמה. הפיברגלס אפשר ייצור ידני יחסית, זול, וסיפק יתרון עצום באקלים הישראלי ובקרבת הים – הוא פשוט לא החליד.

מיתוס הגמלים: השמועה טענה שגמלים בנגב נוגסים במרכב הפיברגלס. הוכחות מדעיות? אין. אגדה? בהחלט.

המרכב הייחודי הזה הוליד את אחת מהאגדות האורבניות המפורסמות ביותר בתולדות המדינה: המיתוס על הגמלים שאוכלים סוסיתות. השמועה טענה שגמלים בנגב היו נוגסים במרכב הרכב כי הפיברגלס היה עשוי, כביכול, מתערובת שהכילה חומרים אורגניים. למרות שאין לכך הוכחות מדעיות או תיעוד אמיתי של גמל שבלע חצי מכונית, הבדיחה הפכה לחלק בלתי נפרד מהמורשת של הרכב.

סוס עבודה ישראלי

לאורך שנות ה־60 וה־70, הסוסיתא (על שלל דגמיה – קוביה, כרמל, גלבוע, וסוסיתא 12/13) כבשה את כבישי הארץ.

הצבא והממשלה: צה״ל, משרד הביטחון ומוסדות מדינה נוספים רכשו את הרכבים בהמוניהם, מה שהבטיח לחברה זרימת מזומנים קבועה.

המגזר העסקי: הגרסאות המסחריות הפכו לרכב העבודה האולטימטיבי של קבלנים, טכנאי שירות וקיבוצניקים. הן היו קלות, זולות לתחזוקה ואפשרו העמסת ציוד רב.

סוף המסלול ועידן האספנות

בשנות ה־70, עם פתיחת השוק הישראלי לייבוא רחב יותר של מכוניות זולות ומתקדמות יותר (בעיקר מיפן ומאירופה), הסוסיתא התקשתה להתחרות. תהליכי ייצור מיושנים, בעיות אמינות והיעדר חדשנות הובילו לסגירת המפעל בשנת 1981, והמכונית הלאומית ירדה מפס הייצור לתמיד.

כיום, הסוסיתא נחשבת לפריט אספנות נדיר ומבוקש. רכבים שפעם נזנחו בחצרות מוצאים היום את דרכם לידי משקמים אוהבים שמשקיעים עשרות אלפי שקלים כדי להחזיר אותם לכביש. כשהיא נוסעת היום ברחוב, בוהקת ביופייה הפשוט, הסוסיתא לא מייצגת רק פיסת פיברגלס על גלגלים, אלא תזכורת חיה לתקופה שבה אנשים האמינו שבישראל אפשר לייצר הכל, אפילו מכוניות.