שנות התשעים נמכרו לציבור הישראלי כעשור של גאולה חילונית. על מדשאות הבית הלבן, לקול מחיאות הכפיים של מנהיגי העולם, הובטח לנו מזרח תיכון חדש. אבל מתחת לפסטיבל השלום והשגשוג הכלכלי, ישראלים רבים התהלכו עם מועקה כבדה. תחושה בלתי מוסברת של רוע מתקרב, שבר נפשי עמוק שקשה היה לשים עליו את האצבע בזמן אמת.
היום, במבט לאחור, הסיבה לשבר הזה ברורה מתמיד: זה לא היה רק תהליך מדיני כושל, זו הייתה תנועה אדירה של התבוללות לאומית. ניסיון נואש של מדינת ישראל למחוק את זהותה כ"עם לבדד ישכון" רק כדי להתקבל, סוף סוף, למועדון האקסקלוסיבי של עמי העולם הנאור.
האמת מאחורי אוסלו: עגל הזהב והחזרת אש״ף כ"נבוט" רוחני
כדי להבין מדוע תהליך אוסלו לא נעצר גם כשדם נשפך ברחובות ואוטובוסים התפוצצו, צריך להבין מה באמת עמד על הכף. באותן שנים, ישראל הייתה נתונה תחת חרם ערבי נוקשה. מותגים בינלאומיים החרימו את המדינה, ויצרניות רכב כמו ניסאן וטויוטה סירבו למכור כאן כדי לא להפסיד את השוק הערבי. הסכמי אוסלו פתחו את השערים: החרמות בוטלו, כסף זר זרם, והכלכלה זינקה.
זה היה "עגל הזהב" החדש, ועבורו היינו מוכנים לעשות את הבלתי ייאמן. רק עשור לפני כן, שילמה החברה הישראלית מחיר דמים כבד במלחמת לבנון הראשונה כדי לגרש את מחבלי אש״ף הרחק מגבולותינו. והנה, באבסורד היסטורי טראגי, מיד אחרי שסילקנו אותם, בחרה ההנהגה להכניס אותם בחזרה בדלת האחורית כמו מלכים על שטיחים אדומים.
ברמה הגלויה, מדינת ישראל אפילו לא ידעה להסביר לעצמה באמת למה היא עושה את הצעד האובדני הזה. אבל במבט רוחני ועמוק יותר, התשובה מהדהדת: הנשמה היהודית הייתה חייבת את ה"נבוט" הזה. הבורא "השתמש" בעיוורון של המנהיגים כדי להחזיר את האויב לתוך הבית, כי היינו זקוקים להם כ"שומרים" אכזריים. תפקידם ההיסטורי, גם אם הם אינם מודעים לו, הוא להכות בנו בכל פעם שאנחנו מנסים לברוח מעצמנו ולהתבולל עם המערב, ולהכריח אותנו לחזור למקורות.
ההנהגה והאליטות היו מוכנות לשלם כמעט כל מחיר בדם אזרחים, ובלבד שלא יילקח מהם כרטיס הכניסה למערב. ישראל העדיפה להתבולל אל תוך חיבוק הדוב המערבי מאשר לעמוד גאה ובודדה על צדקת דרכה.
למה הם שונאים את נתניהו?
בתוך פסטיבל האשליות הזה, קם אדם אחד והעז להרוס את המסיבה. בנימין נתניהו היה הילד שצעק "המלך עירום". בזמן שהאליטות התקשורתיות, האקדמיות והעסקיות חגגו את הכניסה לחיק האומות הנאורות, נתניהו עמד מול המצלמות, הציג את העובדות והתריע שהסכמים עם טרוריסטים לא יביאו לשלום, אלא לאסון. הוא חזה שוויתורים יובילו בסוף לחלוקת ירושלים – תהליך שכמעט והתממש בקמפ דיוויד. הוא חשף את השקר הגדול שמכרו לעם.
בתגובה, התקשורת השמאלנית יצאה למסע דה־לגיטימציה חסר תקדים שנועד למחוק אותו. הראו שוב ושוב את ארון הקבורה ברעננה או את המרפסת בכיכר ציון, תוך הסתרה מכוונת של העובדה שעל הארון נכתב "רבין קובר את הציונות", והעלמה מוחלטת של הראיונות שבהם נתניהו קרא להרגעת הרוחות וצעק להמון שרבין אינו בוגד אלא יריב פוליטי שטועה.
השנאה היוקדת כלפיו – המלווה ברדיפה משפטית, תפירת תיקים, והשפלה אכזרית של משפחתו וילדיו בתוכניות סאטירה מילדותם – לא נובעת מסיגרים או מאולפני תקשורת. היא נובעת מכך שהוא פוצץ להם את בלון ההתבוללות. הוא העמיד להם מראה מול הפרצוף והזכיר להם שאי אפשר לברוח מהגורל היהודי. מי שמעיר אנשים מחלום כל כך מתוק ומשכר – לעולם לא יסלחו לו.
ההתפכחות: העולם מקיא אותנו, והאיום על ה"שכפ״ץ" האמריקאי
המועקה הנפשית והשבר הגדול שחוו ישראלים רבים באותן שנים לא היו דמיון; הם היו החיישנים הבריאים של נשמה שזיהתה את סכנת מחיקת הזהות. עגל הזהב של שנות התשעים עיוור מערכות שלמות במדינה.
אבל הגלגל ההיסטורי הסתובב והאשליה מתנפצת לנגד עינינו. היום, אנו רואים כיצד אירופה מקיאה אותנו מתוכה תחת גל אנטישמיות גוברת. החרמות הכלכליים חוזרים בדלת האחורית והשנאה משתוללת ברחובות הבירות הנאורות. ובקרוב זה לא ייעצר שם – גם אמריקה, אוסטרליה, ובכל מקום בעולם מתחילים להקיא אותנו מתוכם.
לאורך השנים התרגלנו לראות בארצות הברית את ה"שכפ״ץ" שלנו, המעצמה ששומרת עלינו. אבל האויבים שלנו הבינו את המשוואה: הם הבינו שאי אפשר להכריע את ישראל כל עוד היא חזקה, ולכן גורמים מוסלמים החליטו "לכבוש" את ארצות הברית מבפנים. דרך ההשתלטות על הקמפוסים, הרחובות ומוסדות השלטון, הם פועלים לפרק את התמיכה האמריקאית ולפורר את השכפ״ץ שלנו. ברגע שהמעטפת הזו נסדקת, ישראל מקבלת שוב את מכת ה"נבוט" שנועדה להזכיר לה: אין לנו ברירה אלא להיות נאמנים לעצמנו, חזקים ועצמאיים, גם אם זה אומר לעמוד לבד.
