במשך עשורים טיפחנו אשליה מסוכנת. שכנענו את עצמנו שאנחנו «ככל העמים», בנינו פירמידות מודרניות של הייטק, תרבות צריכה ואקזיטים, והאמנו שמטוסי החמקן, הגדרות החכמות וה«דוד מאמריקה» יבטיחו את קיומנו לנצח. ניסינו נואשות למצוא חן בעיני אירופה הצבועה – אותה יבשת רוויית דם יהודי – רק כדי לקבל ממנה אישור שאנחנו «נאורים» ומתקדמים. אבל בדרך, שכחנו את חוק היסוד של הקיום שלנו: עם ישראל הוא עם הרוח, וברגע שהוא משתעבד לחומר ובוגד בייעודו, ההיסטוריה שולחת לו תזכורת כואבת.
האירוניה האכזרית של הרוח: ממצרים ועד ספרד
ההיסטוריה שלנו מוכיחה שלרוח יש אירוניה אכזרית. כשיעקב ובניו ירדו למצרים, הם הסתנוורו ממעצמת החומר הגדולה בעולם, מעצמה של פסלים ואבני ענק. הרוח הסתכלה עליהם ואמרה: «אתם רוצים פסלים? אתם רוצים חומר? יש לכם תעסוקה ל־400 שנים בבוץ ובלבנים». רק אחרי 40 שנות «גמילה» במדבר צחיח מחומר, הם נזכרו שהם עם של רעיונות, מוסר ואמונה.
והמעגל הזה חזר על עצמו שוב ושוב בכל פעם שניסינו להיות מישהו אחר. בספרד של «תור הזהב», יהודים הגיעו לפסגת החברה, הכלכלה והתרבות. רבים מהם התבוללו, נאחזו במעמד ובכוח החומרי, והיו בטוחים שספרד תקבל אותם כבשר מבשרה. ואז הכתה האינקוויזיציה וגירוש ספרד – ה«נבוט» שניפץ באכזריות את אשליית ההשתלבות.
התזכורת האכזרית מכולן: השואה
מאות שנים מאוחר יותר, קיבלנו את התזכורת האכזרית מכולן. יהדות אירופה הייתה בשיא של ניסיון השתלבות. יהודים רבים האמינו שאם רק יתבוללו, אם רק יהיו «גרמנים בני דת משה», התרבות המערבית והנאורות יגנו עליהם לנצח. ואז, מתוך אותה אירופה «נאורה», קמה גרמניה הנאצית – ה«נבוט» המפלצתי והנורא ביותר בהיסטוריה האנושית. השואה ניפצה בדם ואש את אשליית ההתבוללות, והוכיחה בדרך הטרגית ביותר שאין לנו עתיד כשאנחנו מוותרים על הבית ועל הזהות שלנו.
היום, הפירמידות שלנו הן ההישענות העיוורת על טכנולוגיה, והרצון להתבולל רעיונית אל תוך המערב. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מזמינים עלינו שוב את «הנבוט».
האויבים כ«בייביסיטר של הרוח»
כדי להבין את המזרח התיכון, אנחנו חייבים לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על האויבים שלנו. הם לא רק אויבים פיזיים שרוצים להשמיד אותנו; בראייה היסטורית עמוקה, הם «הבייביסיטר של הרוח». בכל פעם שעם ישראל מתחיל להתבלבל, לאבד את זהותו, להתפצל לשבטים מסוכסכים ולשקוע באשליית ה«נורמליות», מופיע הלחץ החיצוני שמכריח אותנו להיזכר מי אנחנו. הם הנבוט שמכה בנו כשאנחנו נרדמים במשמרת.
7 באוקטובר: החומר קרס — הרוח קמה
ראינו את זה קורה מול עינינו ב־7 באוקטובר. כשהיינו קרועים מבפנים ובטוחים שהטכנולוגיה תשמור עלינו, אנשים על קביים וטנדרים פשוטים חדרו את קיר הברזל המתוחכם בעולם. החומר קרס. אבל מה קרה ביום שאחרי? כשהרוח חזרה, כשהתעוררה הערבות ההדדית ואנשים קפצו לאש כדי להציל את אחיהם – מכונת המלחמה הישראלית קמה לתחייה ופירקה את צבאות הפרוקסי שסביבנו. זה לא היה ניצחון של מתכת, אלא ניצחון של רוח.
פירוק השכפ״ץ האמריקאי
במשך שנים, ארצות הברית תיפקדה כ«שכפ״ץ» שלנו. היא נתנה לנו הגנה דיפלומטית וצבאית שאיפשרה לנו לריב אחד עם השני, לאבד כיוון, ועדיין לא לחטוף את הנבוט בראש. אבל הרוח לא מוותרת עלינו. מה אנחנו רואים היום? ה«בייביסיטר» הבין שהוא לא יכול עלינו כל עוד אמריקה שומרת, אז הוא עוקף את החומה. המוסלמים הרדיקליים חודרים לאוניברסיטאות בארה״ב, משתלטים על השיח, ולוחצים על הפוליטיקה האמריקאית מבפנים. הם מפרקים לנו את השכפ״ץ האמריקאי, כדי שלא תהיה לנו ברירה אלא לעמוד לבד, להישיר מבט אחד לשני, ולהתאחד.
אין קיצורי דרך. אנחנו לא יכולים לעשות «מיקור חוץ» לביטחון שלנו ולשלם לאמריקאים שישמרו עלינו בזמן שאנחנו מתפוררים מבפנים. ישראל חייבת להחזיק צבא קטלני ויצירתי (כמו שראינו ב«ניסי הביפרים» שהיכו באויב כמו מכות פרעה, ושברו את האמונה הדתית שלו שהוא מוגן). אבל החרב הזו חייבת לנוח על הגב. בפרונט, בחזית, חייבת לעמוד הרוח.
סוף דבר: המצפן היהודי — בחירה ברוח, ניפוץ האשליה
לאורך כל ההיסטוריה, כשהפנינו את השכל היהודי המבריק ואת המשאבים שלנו אך ורק כלפי מטה – אל רדיפת החומר, הכוח הכלכלי ובניית «פירמידות» חדשות – התוצאה הייתה זהה. אגרנו עושר, התבלטנו, וחשבנו שההצלחה הזו תקנה לנו כרטיס כניסה לעמים אחרים. אך במציאות, הפניית השכל לחומר רק זרעה את זרעי הקנאה. וכמו שעון מעורר אכזרי, בכל פעם שמגיע משבר עולמי והמציאות מכבידה, הקנאה הזו מתלקחת מיד לשנאה יוקדת שמופנית כולה כלפינו.
הגיע הזמן להפסיק לבגוד בעצמנו ולנפץ את אשליית ההתבוללות התרבותית. העולם לא מכבד יהודי שמתבייש בשורשיו, והוא בז למדינה שמנסה להתחפש לחיקוי חיוור של המערב. כשאנחנו מנסים להיות «ככל העמים», אנחנו בוגדים בייעוד שלנו. אנו הופכים את החומר לאלוהים אחרים וסוגדים לפסלים מודרניים של אקזיטים, מסכים ואישורים בינלאומיים.
הנוסחה להישרדות ולשגשוג היא הפוכה. כאשר יהודי רואה סביבו עושר חומרי מסנוור – עליו לראות בכך תמרור אזהרה. עליו לשנות מיד כיוון, להרים את המבט, ולבחור באושר רוחני.
מגן ישראל האמיתי אינו עשוי מזהב, מבטון או מברזל – הוא עשוי מרוח. הכלכלה, הטכנולוגיה והצבא הם כלים הכרחיים שנועדו לשרת את הרוח, אך הם לעולם אינם המטרה. הכוח שלנו נשאב מהחיבור אל המסורת, מהמוסר, והכי חשוב – מהלכידות הפנימית ומהערבות ההדדית שלנו כמשפחה מאוחדת ובלתי חדירה.
הנס הגדול ביותר שלנו הוא לא פיתוח של טיל חדש, אלא האחדות שלנו. המשיח הוא רק הכלי; האחדות היא התוכן שיוצקים לתוכו. ביום שבו נשתחרר מרגשי הנחיתות, נדחה את ההתבוללות, ונבחר – מתוך מודעות ורצון חופשי – לשים את הרוח והאחדות לפני החומר, האויבים שלנו יאבדו את תקוותם להשמידנו. ביום שבו לא נצטרך יותר להיות משועבדים למרוץ החומרי כדי להרגיש בעלי ערך, אנחנו נייתר לחלוטין את הצורך ב«נבוט». אז נוכל לעמוד זקופים בארצנו, מחוברים לעצמנו, ולא נזדקק עוד לאסונות כדי להתעורר.