אנחנו מפקידים בידי המערכת הצבאית את הדבר היקר לנו מכל, מתוך ציפייה בסיסית אחת: שישמרו עליהם. לא שיעשו להם חיים קלים, אלא שינהגו בהם בהיגיון, באחריות, ומתוך דאגה לבריאותם. אך הסיפור הבא מוכיח עד כמה עמוק משבר המנהיגות והאטימות בדרגי הפיקוד הזוטר והביניים.
סופי (שם בדוי) התגייסה לצה"ל לתפקיד מש"קית. היא לא לוחמת סיירת ולא ספורטאית בכושר שיא בחיים האזרחיים, אלא נערה בעלת מבנה גוף קטן (בגובה 1.47 מ'), שרצתה לתרום בשירות משמעותי ועורפי. סופי הגיעה לצה"ל כשהיא בריאה לחלוטין ברגליה, אך את הטירונות ואת הקורס היא סיימה פצועה בברכיים ועם חוויה רעה מאוד. תקופת ההכשרה בצבא יכולה וצריכה להיות קשה ומאתגרת, זה מובן לכל, אבל לפני הכל – המסגרת חייבת להיות בטוחה. מה שחיכה לה בטירונות לא היה חישול צבאי לגיטימי, אלא רשלנות פיקודית מסוכנת.
מחדל השמש והנשק: «ביקשתי ממנה לא לעשות כלום»
האבסורד התחיל בטירונות, כשסופי איבדה את הכובע שלה. כיאה למערכת צבאית, היא הועלתה למשפט ושילמה על האובדן מקצבתה. עד כאן, משמעת. אבל מה קרה ביום שאחרי? במשך שלושה שבועות שלמים, בבסיס הממוקם באזור מדברי עם שמש קופחת וחום כבד, היא לא קיבלה כובע חלופי.
שלושה שבועות בשמש בלי הגנה לראש.
המפקדים שלה ראו אותה יום-יום מסתובבת בשמש ללא הגנה, ולא עשו דבר. היכן הדאגה לבריאות החייל?
חוסר ההיגיון המשיך בחלוקת הנשק. למרות שסופי מתנשאת כאמור לגובה של 1.47 מטר, חולק לה נשק מסוג M-16 ארוך. במשך שבוע שלם היא נאלצה להסתובב ולהיטלטל עם נשק שכמעט מגיע לגובה שלה, וכל גופה התמלא בסימנים כחולים ומכות. כאבא ששומע את התלונות האלה בזמן אמת, הלב נקרע. ביקשתי ממנה מפורשות לא לעשות כלום עד שהיא לא מקבלת כובע חלופי ונשק שמתאים למידותיה. אבל חיילת צעירה במערכת נוקשה מתקשה לעמוד מול מפקדיה, והמערכת מצידה – סירבה להפעיל שיקול דעת בסיסי.
המחיר על הגוף: סימנים כחולים ממכות הנשק הארוך והציוד.
56 קילומטרים עם 20 ק"ג: ההוכחות בטלפון הנייד
אבל שפל המדרגה של האטימות נחשף בשבוע השמירות. כחיילת עורפית, סופי נדרשה לבצע שמירות כשהיא נושאת עליה ציוד מלא: וסט, מחסניות, מימיות ונשק – משקל כולל של כ־20 ק"ג על הגב.
עמדת השמירה שלה מוקמה במרחק של 4 קילומטרים מהמגורים. כדי להתחיל משמרת, היא נאלצה לצעוד ברגל 45 דקות לכל כיוון, עם הציוד הכבד, רק כדי לעמוד ולשמור עוד 4 שעות רצופות. סך הכל: 5.5 שעות על הרגליים בכל משמרת.
בחישוב פשוט, במהלך אותו שבוע שמירות, היא צעדה כ־56 קילומטרים עם משקל כבד. זהו עומס פיזי שמתאים ללוחמים בסיירות שעברו סרגל מאמצים ארוך, לא לנערה שהגיעה לתפקיד עורפי.
הליכה לעמדת שמירה: אפוד כבד ו־M-16 ארוך על הגב — בבסיס בנוי, עם מפקדות ברקע.
כאבא, לא תיארתי לעצמי בכלל את היקף ההליכה המטורף הזה, עד שהיא התחילה להתלונן על כאבי תופת בברכיים. היום, אני כבר לא מדבר באוויר: יש לי הוכחות חותכות. נתוני מד הצעדים והמרחק מהטלפון הנייד שלה מתעדים שחור על גבי לבן את הקילומטרים הבלתי נתפסים שהיא נאלצה לגמוא באותו שבוע.
איך ייתכן שבבסיס שלם לא נמצא «נהג תורן» ורכב שיקפיץ את החיילות לעמדות המרוחקות? האם הבריאות של החיילים עד כדי כך הפקר?
כדי שהמערכת תשתפר: מישהו חייב לקחת אחריות
התוצאה של שרשרת המחדלים הזו לא איחרה לבוא. היום, סופי סובלת מבעיות וכאבי ברכיים עזים שפוגעים בתפקודה. והמענה של המערכת לאותה נערה שהגיעה בריאה לחלוטין? תור לאורטופד לעוד חודשיים.
המחיר: כאבי ברכיים עזים — ותור לאורטופד בעוד חודשיים.
המקרה הזה הוא נורת אזהרה בוהקת לכל הורה ולכל מפקד בכיר בצה"ל. זה לא סיפור על פינוק, אלא סיפור על פיקוד אוטומטי, רובוטי ואטום. לאור ההוכחות החד־משמעיות שיש בידי והנזק הפיזי שנגרם לבתי, אני שוקל כעת לתבוע את הצבא בגין רשלנות.
אבל חשוב לי להדגיש: אני לא כותב את הדברים האלה רק כדי להתלונן על מה שקרה לילדה שלי. אני כותב את זה כדי שהצבא יתעורר וישתפר להבא.
צה"ל חייב לערוך בדק בית מקיף: מה לומדים המפקדים בקורסי הפיקוד? איפה ההיגיון הבריא? וחשוב מכל – מי לוקח אחריות כשחיילים נפצעים ונשחקים לא בגלל פני האויב, אלא בגלל אטימות מפקדיהם? הילדים שלנו נותנים את הכל למדינה – המינימום הנדרש הוא שהמערכת תדע לשמור עליהם בחזרה ולהבטיח שמחדלים כאלה לא יחזרו על עצמם.
חלק מהתמונות בכתבה הן אילוסטרציות עיתונאיות להמחשת הסיפור (כולל הסתרת זהות). תיעוד הסימנים על הגוף מצורף כראיה מהמקרה.